שלום רב, שמי דניאל, חייל המשרת בטייסת בבסיס תל נוף ומוכר כחייל בודד.

הצטרפתי לתוכנית מצמצמים רווחים במרץ 2016, ומאז לכל דבר הקורה בחיי יש משמעות רבה לכיוון המטרה הגדולה של חיי, מהרגע שאני מתעורר בבוקר ועד שאני הולך לישון.

הכל התחיל, כשפנימיית עתיד רזיאל בהרצליה בה גדלתי, קישרה ביני לבין התכנית. ביום עמוס אחד קיבלתי טלפון מדפנה וקבענו להיפגש. היה מאוד קשה לתאם פגישה, עקב זה שאני חייל בודד וצריך לעבוד ורוב הזמן שלי היה בעבודה או בטייסת. לבסוף דפנה חשבה רעיון שהיא תגיע אלי לבסיס ולטייסת ולנקודה שבה אני משרת (מראה כמה חשוב ואכפתי מצידה) לאחר שיחה מעמיקה והכרות מורחבת, דפנה שאלה אותי שאלה מאוד מאוד קשה ונוקשה: "האם אתה מוכן לתת את הזמן הפנוי שלך ולתת את כולך לתכנית?"

לפעמים אנחנו מגיעים לצמתים בחיים, שבהם אנו מתלבטים איזה כיוון הוא הכיוון הנכון בשבילי, ותאמינו לי שאני לא מתחרט על הרגע שאמרתי שאני מוכן להשתתף בתכנית!

לאחר יומיים של סקרנות, קיבלתי טלפון מבחור בשם גדי אבישר, שהיום הוא (ומשפחתו) הכי דומיננטי בחיי. מאותו יום של שיחת הטלפון עם גדי הכל התחיל להשתנות בקשר להתבוננות שלי על החיים וגם מעבר וזה בא לידי ביטוי בנחישות שלי להצליח, ברצון שלי להשיג את מה שאני רוצה, והכי חשוב זה ש…

הוא אותו חבר שכל פעם של מעידה מחזיק אותי ואומר לי מה נכון ומה לא.

אותו חבר שברגע שאני זקוק להתייעצות הוא עונה.

אותו חבר שחושב איתי ביחד.

אותו חבר שמאמין בי כשאני חושב (כי בעצם אני לא) שאני למטה.

אותו חבר שמראה לי את הטוב ביותר, כשאני חושב שזה הרע שביותר.

לאחר תקופה שאני נמצא עם גדי והולך בדרך שחשבנו ביחד ואנחנו החלטנו שהיא נכונה, אנשים סביבי מתחילים לראות את השגשוג שלי, אם זה בהחלטות הוא בסדר העדיפויות ובסגנון דיבור כלפי אנשים ובעצם אני שם לב איך שדברים מתחילים להסתדר ולבוא לקראתי, בדרך שאני רציתי.

הדבר הכי חשוב שלמדתי מהחונך שלי: תמיד תנסה להשים את עצמך במקום הבן אדם שעומד מולך.