ציפי קם

בת 65 , גרה בהרצליה, גימלאית, בעבר יועצת חינוך וארגון
במערכת החינוך

גדלתי ברמת גן. שירתי בחיל האוויר אצל המדריך הראשי של בית הספר
לטיסה, שם פגשתי את בעלי, שהפך מאוחר יותר לטייס קרב. במשך כ 25-
שנים גרנו בבסיסי חיל האוויר, שם נולדו שלושת בנינו.
למדתי ייעוץ חינוכי ופסיכולוגיה לתואר ראשון וייעוץ חינוכי לתואר שני.
התמחיתי באימון אישי וקבוצתי ובהנחיית קבוצות.

בעבודתי התנסיתי בהכוונה של צעירים וצעירות להתמודדות עם קשיים
ומציאת דרכם בחיים, אני מרגישה שניסיתי לבנות יחד איתם תוכנית
להתארגנות נכונה.

בתזה שלי לתואר שני בדקתי את המעברים של צעירים מבית הספר, דרך
הצבא ועד יציאה לחיים עצמאיים מחוץ למסגרת. הממצא החד משמעי
היה שהיציאה לחיים עצמאיים היא הקשה ביותר. לכן התאים לי להצטרף
ל״מצמצמים רווחים״, המסייעת לצעירים באובדן דרך להתארגן לחיים
בעלי משמעות ויכולת קיום בכבוד.

לפני כשמונה חודשים הכרתי את מירי, נערה רגישה ושברירית עם
חלומות אין-ספור בתחום הקולנוע והתקשורת, בוגרת לימודי קולנוע
במכללה בכרמיאל, שם גרה בעבר עם משפחתה. כיום היא גרה בגבעתיים,
מתפרנסת מעבודות מזדמנות.

הוריה קשי יום. האם מאוקראינה, האב מאפגניסטן. הם גרים באילת. יש
לה שני אחים עם קשיים מורכבים. האחד גר באילת והשני בכרמיאל.
מירי לקחה על עצמה אחריות לדאוג להורים, אך היא עצמה מתקשה
להתמיד בעבודה. מצבי הרוח שלה משתנים על פי מצב התעסוקה שלה
ומצב ההורים והאחים. בפגישות שלנו אני מקשיבה ומכילה את הקשיים
שהיא חווה בתעסוקה ובמשפחה, ומנסה לכוון אותה בהתנהלותה בעניינים
כספיים, יחסיה עם גברים ומציאת סיוע למשפחה בתחומים הנדרשים.

מירי אומרת כי מאז שנפגשנו היא יותר מסודרת בחיים ובבית ומקפידה
יותר על התזונה שלה.

מירי מזר

בת 23 , גרה בגבעתיים, עוסקת בהפקות קולנוע וטלוויזיה

ההורים שלי הכירו במסגרת טיפולית.
אני בת לאימא עם קשיים נפשיים
ואבא אפגני. החיים היו לי מסע.
גרנו בקנדה חמש שנים, עד שהעיפו
אותנו בחזרה לארץ. הייתי בת 15
כשחזרנו ארצה והכול התבלגן.
אימא שלי התאשפזה בבית חולים
פסיכיאטרי, ואבא חזר לאפגניסטן. הייתי ילדת רחוב בגיל 15.

הסיפור שלי נתן לי השראה לכתוב אותו, ובעת הכתיבה הרגשתי את עוצמת התשוקה שיש לי לכתיבה.
נכנסתי לפנימייה בכיתה י״ב. סיימתי תיכון והמשכתי ללמוד קולנוע לפני
הצבא. יצרתי סרט על הסיפור שלי. התגייסתי ליחידת הסרטה בצבא,
והייתי תסריטאית ובמאית. השתחררתי מהצבא, טיילתי קצת בתאילנד
והתחלתי את חיי הבוגרים, מחויבת לשכר דירה ותשלומי מיסים.

בשום מקום לא הייתה לי תחושת בית. בניתי מעצמי דמות חזקה עם
אושר תמידי, ששום דבר לא יכול עליה. לא היה לי מקום שבו אני יכולה
להרשות לעצמי להיות חלשה. הייתי עייפה נפשית, הלכתי לאיבוד.
לא לימדו אותי איך להתמודד עם החיים הבוגרים.

מהפגישה הראשונה שלי עם ציפי הרגשתי שמשהו טוב מתחיל. עצם
הנוכחות שלה בחיים שלי מכניסה לי אנרגיה והמון כוח לעשות דברים.
יש לי כוח לנקות את הדירה שלי ואני אפילו נהנית מזה. יש לי כוח לטפל
בדברים שלא היה לי כוח אליהם. ציפי היא המקום הבטוח שלי. ציפי
עשתה לי סדר בבלגן.

כיף לי עם הידיעה שלמישהו אכפת מהחיים שלי.
ציפי לא תיתן לי ליפול. זאת תחושת הבית, תחושת
הביטחון שכל כך הייתה חסרה לי.