תמנה שמאלי

בת 62 , גרה במושב אודים, יועצת ארגונית,
מנחה קבוצות ומאמנת אישית

נולדתי וגדלתי בבאר שבע. כשהייתי קטנה אבא שלי תמיד היה עורך את
שולחן יום שישי בארבע אחר הצהריים ומוסיף מקום על יד השולחן. בסיום
המלאכה היה נוסע עם אחת מאיתנו )אנו שלוש אחיות( לאולפן קליטת
העולים בבאר שבע, מחכה שמישהו מדיירי האולפן יתהלך לו לתומו, ואז
היה ניגש ומזמין אותו או אותה לארוחת יום שישי.

לאחרונה הענקנו אות חסיד אומות עולם לנכד של המשפחה שהסתירה
את אימי והוריה במשך שלוש שנים בביתם בהולנד, תוך סיכון חיים.
כששאלנו את הנכד מדוע הם לקחו על עצמם סיכון כזה, תשובתו הייתה:
״פשוט זה היה הדבר הנכון לעשות״. כל אלו השלימו לי את הפאזל וענו
על השאלה מדוע אני פותחת את דלתות ביתי וליבי לכל מי שצריך.
איציק הוא עלם חמודות. כשנפגשנו לראשונה הוא בדיוק השתחרר
משירות קרבי בגולני, בוגר ״צוק איתן״ וסג'עיה, על כל המשתמע מכך.
פגשתי בחור שרוצה לנרמל את חייו ולבנות חיים מלאים ויפים, לטייל
בעולם הגדול, לעבוד וללמוד. איציק למד להיות ברמן, התחיל לקחת
שיעורי גיטרה, ועבד אצל אחותו בעסק המשפחתי.

נפגשנו באופן קבוע אחת לשבועיים בעזריאלי – איציק בא מבאר שבע או
ערד, ואני הגעתי מאודים. הוא הביא עימו מחויבות ורצון להמשיך הלאה
ולטרוף את החיים. את עברו הרחוק והקרוב יותר הוא רצה לשים בצד,
לשכוח, אך לפעמים ״לשים בצד״ הופך להיות ״אבן ריחיים על הצוואר״.
כיום איציק גר בדירה שכורה בתל אביב ומפלס את דרכו בחיים.
ההתמסרות שלו, רצונו העז להתקדם הלאה והצמא שבו הוא שתה את
שיחותינו גרמו לי תמיד לחכות לפגישותינו. זכות גדולה.

איציק סעידיאן

בן 24 , גר בתל אביב, חייל משוחרר זה שנתיים

אני בן 24 . נולדתי בבאר שבע. כשהייתי בן שש הוריי התגרשו. גדלתי עם
אימי. את אבי פגשתי בגיל 12 , שנה לפני מותו. בגיל 14 , בעקבות בעיות
בבית, עברתי להתגורר אצל אחותי בירושלים, ומגיל 17 אני חי לבד.
סיימתי 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות והתגייסתי לחטיבת גולני. בתום
הכשרתי כלוחם השתתפתי במבצע ״צוק איתן״, ולאחר מכן קיבלתי תעודת
לוחם. כיום אני שוכר דירה בתל אביב. כמו שציינתי קודם, גדלתי לבד
מגיל 17 , וגם לפני כן לא היה באמת מישהו שישב איתי ודיבר איתי סתם
ככה על החיים.

כשהייתי נער ידעתי איך
להתמודד עם דברים,
אבל כשהשתחררתי
מהצבא לא היה לי כיוון,
לא הבנתי שום דבר
וניסיתי להדחיק הכול.

הרגשתי שאני מאבד את זה עם כל הלחץ של השחרור יחד עם הפוסט-
טראומה, שליוותה אותי מאז הלחימה. אני חושב שהחונכת, תמנה, נתנה
לי מקום קטן, שהיה גדול בשבילי, וזה היה חשוב לי. המפגש עם תמנה
אפשר לי להסתכל על דברים מזווית אחרת ולהתעסק בדברים אחרים.

החונכות אפשרה לי למצוא קצת שלווה. סוג של הזדמנות להסתכל על
דברים בעוד כמה צורות. היא אפשרה לי לא להתעסק רק במחלה שלי,
אלא לחשוב גם על דברים אחרים. מכל המלווים בעמותה את הגעת אליי
משמים, ואני חושב שאין דבר כזה ״סתם״, לכל דבר יש סיבה. שרוף
עלייך, תמנה.